בעשור האחרון התפתחה בישראל תעשיית תחבורה חצי-פיראטית אשר פועלת תחת השם העממי "דרייברים" נהגים פרטיים המסיעים נוסעים בתשלום, מבלי רישיון הפעלה של מונית, ללא ביטוח רכב מתאים ולרוב גם ללא דיווח לרשויות המס. התופעה בולטת במיוחד במגזר החרדי – שם היא הפכה כבר מזמן לחלק בלתי נפרד מהחיים, מהתחבורה היומיומית ומהתרבות הקהילתית.
יצאנו לבדוק ביחד עם אבי מתחנת מוניות 24/7 לנתב"ג, מה עומד מאחורי הפופולריות של הדרייברים? מי מרוויח, מי מפסיד – ולמה המדינה מתקשה לעצור את זה?
איך פועלת תעשיית "הדרייברים" החרדים?
הדרייברים פועלים בפועל כמו מוניות – אך, ללא רישיון, מונה או ביטוח מתאים. לפי תחקירים שנעשו בתחום, רבים מהם נהגים חרדים, שפשוט מחזיקים רכב פרטי (לעיתים גם מיניוואן או טנדר ומשתמשים בו כדי להסיע נוסעים מהשכונה הקרובה לערים חרדיות כמו בני ברק, ירושלים, מודיעין עילית, ביתר עילית או אלעד – ולפעמים גם לקברי צדיקים בצפון, נתב"ג או מרכזי קניות כאלה ואחרים.
לפי אבי מתחנת מוניות 24/7 לנתב"ג, התשלום מתבצע במזומן, ללא קבלה, בלי ביטוח מתאים, בלי פיקוח ממשלתי – אך, עם שירות מהיר, מחירים זולים ואפס בירוקרטיה. הפופולריות של הדרייברים נובעת בעיקר מהשילוב בין נגישות גבוהה, זמינות מיידית, היכרות אישית עם הנהג – וכמובן, מחיר נמוך משמעותית ממחירי מונית רשמית.
בעוד שבעולם החילוני קל לזהות פרסומות של גט טקסי או תחנת מוניות מקומית, אצל הדרייברים החרדים הפרסום נעשה באמצעות קבוצות טלגרם, לוחות מודעות בשכונה, פלאיירים מחוץ לכוללים ובתי הכנסת, וכמובן – מפה לאוזן. ההודעות ברורות: "מחר, יום רביעי, נסיעה מירושלים לבני ברק ב-25 ש"ח" או "מיניבוס לקברי צדיקים בצפון – מקומות אחרונים".
אין אתר, אין רישום – אבל יש אמון חברתי עמוק שמבוסס על קשרי קהילה, שקיפות חלקית וחוויה מותאמת לציבור החרדי: מוזיקה חסידית, הקפדה על הפרדה בין נשים וגברים ולעיתים אפילו הסעות לנשים בלבד.
כמה מרוויח דרייבר?
על פי הערכות שמסרו גורמים בענף המוניות, דרייבר חרדי ממוצע שמסיע באופן קבוע בין ערים מרכזיות (ירושלים-בני ברק או נתב"ג-אלעד) עשוי להכניס בין 15,000 ל- 25,000 ש"ח בחודש – לעיתים גם יותר, תלוי ברכב, בכמות הנסיעות ובמיקומו הגיאוגרפי.
לפי אבי מתחנת מוניות 24/7 לנתב"ג, הרווחים באים ללא דיווח מסודר, לעיתים ללא ביטוחים מסחריים, ללא רישיון להסעת נוסעים בתשלום – ולכן גם בלי הגנות לנהג או לנוסע במקרה של תאונה. לטענת נהגי המוניות הרשמיים, השוק הפך לפרוץ משום שהדרייברים מציעים מחירים שנהגי המוניות הרשמיים לא יכולים להתחרות בהם בעת הזמנת מונית לנתב"ג, מונית עירונית או בין עירונית.
בסופו של דבר, למרות שמדובר בעבירה על חוקי התחבורה הציבורית וחוקי המיסוי – האכיפה כמעט אפסית. לפי עדויות של נהגי מוניות, גם כשנערכות פשיטות במוקדי הנסיעה של הדרייברים מדובר ב"טיפה בים". ונראה כי המשטרה והרשויות מתקשות להתמודד עם הנושא בהצלחה – לעיתים מחוסר משאבים, ולעיתים בשל רגישות פוליטית וחברתית סביב אכיפה בתוך המגזר החרדי.
לסיכום, תופעת הדרייברים היא תמונת ראי של שוק בלתי מוסדר אשר דורש שינוי קיצוני. מצד אחד, קיימת דרישה ציבורית לשירותי הסעה זולים וזמינים יותר – אך, מצד שני המדינה חייבת להבטיח אכיפת חוק, גביית מיסים ובטיחות הנוסעים.
הדרך להסדרה מלאה של תעשיית הדרייברים עוד ארוכה ומאתגרת, אך ברור כי מדובר בתופעה שלא ניתן להתעלם ממנה עוד. היא מעצבת מחדש את שוק התחבורה בישראל ומאלצת את הרגולטורים והמחוקקים לחשוב מחוץ לקופסא, כדי למצוא פתרונות שישרתו הן את הציבור הרחב והן את ציבור הנהגים.
המאמר נכתב בשיתוף עם אבי מתחנת מוניות 24/7 לנתב"ג, תחנת מוניות אשר מעניקה מפעילה הסעות לנתב"ג בפריסה ארצית. אם אתם מחפשים מונית לנתב"ג מרחובות, מונית לנתב"ג מתל אביב או מונית לנתב"ג מגבעתיים – תחנת מוניות 24/7 לנתב"ג היא הכתובת!